במרכז הדיון הציבורי על מחסור במסגרות פוסט אשפוזיות עומדת עדות אחת חדה וברורה, זו של שולמית בלנק – מייסדת בני ארזים. מתוך עבודה יומיומית עם ילדים ונוער במצבי קצה, היא מציגה תמונה שאי אפשר להתעלם ממנה, מערכת שלא מצליחה להדביק את קצב הצורך.
שולמית בלנק, שמובילה את בני ארזים כמודל טיפולי פורץ דרך, מדגישה כי הבעיה אינה מוגבלת למגזר כזה או אחר. לדבריה, "הילדים בפנימיות הם ילדים של כולנו, ממשפחות חילוניות, דתיות, חרדיות וערביות, וכולם חיים יחד ובשלום". אך דווקא מתוך התמונה הרחבה הזו, מתחדדת המציאות הקשה. "אין בכלל מענה לגל העצום של הילדים שזקוקים לפנימייה פוסט אשפוזית".
הדברים מגיעים לשיא במשפט אחד שלא משאיר מקום לפרשנות. "אין מספיק פנימיות. אנחנו מוצפים בילדים שמתחננים להיכנס". זהו לא רק תיאור מצב, אלא קריאה לפעולה.
דרך דבריה של שולמית בלנק, ניתן להבין עד כמה בני ארזים הפך לאי של יציבות בתוך מציאות חסרה. הכתבה שפורסמה בערוץ 7 חושפת את הפער, אך גם את המשמעות של מסגרות כמו בני ארזים עבור ילדים שאין להם אלטרנטיבה אחרת.
