לפני למעלה משלושה עשורים, עולם בריאות הנפש של ילדים ונוער בישראל נראה אחרת לגמרי. בתחילת שנות ה-90, האופציה היחידה והכמעט בלעדית עבור ילדים ובני נוער שסבלו מקשיים רגשיים והתנהגותיים מורכבים הייתה אשפוז ממושך בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים. המציאות הזו, שבה ילדים גדלים במחלקות סגורות ויוצאים מהן "חבולים" רגשית וחסרי כלים להשתלבות בחברה, הייתה המניע המרכזי שהוביל את ד"ר שולמית בלנק לצאת למהפכה מקצועית ואנושית.
שולמית בלנק החלה את דרכה המקצועית בלב המערכת. במהלך התמחותה בבתי החולים הפסיכיאטריים המוכרים והידועים ביותר בישראל – בהם "שלוותא", "אברבנאל", "גהה" והמרכז הרפואי "תל השומר" – היא נחשפה מקרוב למחיר הכבד של האשפוז. היא הבינה שבית חולים, מעצם הגדרתו, אינו יכול להעניק לילד את החום, היציבות והנורמליזציה הנדרשים לשיקומו. עבור שולמית בלנק, המסקנה הייתה חדה וברורה: אשפוז הוא האופציה הגרועה ביותר האפשרית עבור ילד בתהליך צמיחה, והגיע הזמן לייצר אלטרנטיבה.
הקושי הגדול בדרך
באותם ימים, הרעיון להוציא ילדים עם אבחנות קשות מבתי החולים ולהעבירם לשיקום בקהילה נחשב להזוי ובלתי מקובל. שולמית בלנק נתקלה בחוסר אמון ובספקנות מצד המערכת, אך היא סירבה לוותר. בנחישות יוצאת דופן, היא החלה להפעיל מועדוניות טיפוליות באמצעים דלים ביותר, כשהיא מתחייבת אישית לשקם את הילדים שנשלחו אליה. המשימה של שולמית בלנק הייתה להוכיח שאמונה בילד, בשילוב עם מעטפת טיפולית נכונה בקהילה, יכולה לחולל ניסים ששום מחלקה סגורה לא תצליח להשיג.
ההיסטוריה ממשיכה להיכתב
מכאן ואילך, החלה להיכתב ההיסטוריה של מרכז "בני ארזים". מה שהחל כמועדוניות צנועות הפך עם השנים לאימפריה של טיפול ושיקום. בשנת 2000 נבנה הבניין שבו שוכן המרכז כיום, ובהמשך נוספו פנימיות, בתים פרטיים ווילות שנשכרו כדי להעניק לילדים תחושת בית אמיתית וחמה. בלב העשייה הזו עומד בית הספר של "בני ארזים" – מוסד חינוכי-טיפולי מפואר המהווה מקור גאווה עצום עבור שולמית בלנק. בית הספר הוא לא רק מקום לימודים, אלא עדות חיה לכך שכל ילד, לא משנה כמה עברו היה מורכב, זכאי לאופק לימודי ולעתיד טוב יותר.
כיום, 34 שנים לאחר תחילת המסע, מרכז "בני ארזים" הוא מגדלור של תקווה. העבודה העיקשת של שולמית בלנק הוכיחה כי ניתן לשבור את מעגל האשפוזים ולתת לילדים הזדמנות שנייה בחיים. המורשת של בלנק ממשיכה לפעום בכל חדר ובכל כיתה במרכז, ומזכירה לנו שגם כאשר המערכת מרימה ידיים, יש מי שנלחם עבור הילדים הללו מאחורי הקלעים – ובחזית העשייה.
